אז מאיפה הכל בכלל התחיל?
ינון מינקוב
אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים אם יום אחד אנהל נגרייה, סטודיו לסדנאות וצוותים שמסתובבים ברחבי הארץ ועובד עם הגופים הכי גדולים בארץ וחברות ענק כולל לסדנאות למאות משתתפים - כנראה שלא הייתי מנחש שזה הכיוון.
הרקע שלי בכלל הגיע מעולמות אחרים.
הייתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי, למדתי תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי, ותיכננתי ללמוד בהמשך ובהמשך תואר שני במנהל עסקים עם התמחות בייעוץ ארגוני. (סיימתי מאז בהצטיינות)
הייתי בשלבי כניסה לעבודה בעולם ההדרכה וההפעלות.
נגרות?
זה בכלל התחיל במקרה.
הכול התחיל בבידוד אחד בקורונה, בחצר של ההורים
האמת היא שכל הסיפור הזה התחיל די במקרה.
בתקופת הקורונה הייתי בבידוד אצל ההורים שלי. להורים שלי הייתה חצר קטנה, ואני, כמו שאפשר לדמיין, כבר די השתעממתי.
אבא שלי, שראה שאני מחפש מה לעשות עם עצמי, הביא לי כמה משטחי עץ שמצא איפשהו ואמר לי משהו בסגנון:
"קח כמה משטחים שיש פה ותנסה לבנות מהם משהו."
אז לקחתי.
לא היה לי ניסיון בנגרות, לא ידעתי יותר מדי מה אני עושה ובטח שלא חשבתי באותו רגע שאני מתחיל משהו שיהפוך כמה שנים אחר כך לעסק.
פשוט ניסיתי.
המוצר הראשון שבניתי היה אדנית. (עדיין קיימת! נמצאת בחצר של אח שלי. כנראה שכבר בהתחלה הקפדתי על איכות :) )
אחריה כבר הגיע ספסל זולה, ובהמשך החלטתי ללכת קצת יותר רחוק ובניתי גם בית עץ לאחיינים - הכול ממשטחי עץ פשוטים שפירקתי, ליטשתי, בניתי וצבעתי.
מפרויקט לפרויקט למדתי עוד משהו. ניסיתי, טעיתי, פירקתי, בניתי מחדש, ראיתי סרטונים, קראתי וחיפשתי מידע ובעיקר המשכתי להתנסות.
ולאט לאט גיליתי משהו פשוט:
אני ממש אוהב את זה.
מהחצר של ההורים - למרפסת ולסלון
אחרי החתונה, התחביב כבר הגיע איתי הביתה.
ולא רק למרפסת.
לפעמים גם לסלון. (ככה זה ששניכם בבידוד בקורונה וגרים בבית פיצי ואין מקום לכלום, אשכרה עשיתי חיתוכים עם מסור פנדל בסלון.. כן כן. שאפו לאישתי על הזרימה וההכלה)
לא הייתה עדיין נגרייה מסודרת. עבדתי איפה שהיה אפשר, עם הכלים שהיו לי ועם הרבה רצון ללמוד ולהתקדם.
עם הזמן הגיעו עוד פרויקטים - נכנסתי לעולם הפרגולות והדקים, עוד רכישת כלים לאט לאט ועוד אנשים שביקשו שאבנה להם פרוייקטים בעץ.
ומה שהתחיל בתור התנסות קטנה הפך לאט לאט למשהו הרבה יותר רציני..
ואז הגיע המתחם הראשון
בשלב מסוים המרפסת והסלון כבר פחות התאימו לכמות העבודה.
הגיע הזמן לצאת מהבית.
עברנו למתחם קטן שאפשר סוף סוף לרכז בו את העצים, הכלים והעבודה.
גם שם המשכנו להתפתח.
עוד מוצרים, עוד פרויקטים ועוד התנסויות.
אבל במקביל קרה משהו נוסף שהפך בסופו של דבר לחלק המרכזי בסיפור של העסק.
אחרי ככמעט שנתיים בתחום הפרגולות פנה אלי חבר ושאל אם אני מוכן להעביר סדנת נגרות בערב אבות ובנים במבוא חורון. התלהבתי ועניתי כן - קניתי כמה פטישים ובנינו ארגזי כלים חמודים בסדנא מהממת.
ואז הבנתי שאני לא רוצה רק לבנות דברים עבור אנשים.
אני רוצה שאנשים יבנו בעצמם.
ופה שני העולמות שלי התחילו להתחבר
בדיעבד, דווקא העובדה שהגעתי לנגרות מעולם החינוך הייתה משמעותית מאוד בדרך שבה העסק התפתח.
הרקע שלי בחינוך בלתי פורמלי לימד אותי לחשוב על פעילות, על קבוצה, על התנסות ועל הדרך שבה אנשים לומדים כשהם עושים משהו בעצמם.
בהמשך, הלימודים במנהל עסקים ובייעוץ ארגוני הוסיפו גם הסתכלות על צוותים, עבודת צוות, תהליכים קבוצתיים וארגונים.
ופתאום העץ הפך לכלי שמחבר את כל הדברים האלה.
אפשר לקחת קבוצה של אנשים, לתת להם ערימת עצים וכלי עבודה ולהעביר אותם תהליך.
הם צריכים להבין יחד מה עושים, לחלק משימות, לעזור אחד לשני, להתנסות בכלים שאולי מעולם לא החזיקו, להצליח, לצחוק, לעבוד - ובסוף לעמוד מול משהו אמיתי שהם בנו ביחד.
ואז הבנתי שזה כבר לא רק נגרות.
זו חוויה.
מכאן הגיע השם - "הנגריה | בונים חוויה"
השם הזה מבחינתי מספר בדיוק את מה שאנחנו עושים.
אנחנו בונים בעץ, אבל העץ הוא לא כל הסיפור.
אנחנו בונים חוויה.
חוויה של יצירה, של עבודת צוות, של מסוגלות, של לנסות משהו חדש ושל הסיפוק שמגיע כשמסתכלים בסוף על מוצר ואומרים:
אנחנו בנינו את זה.
וזה גם מה שהוביל אותנו לפתח את הסדנאות שלנו, את הערכות לבנייה עצמאית ואת הפעילויות לקבוצות, צוותים, בתי ספר וארגונים.
מהמתחם הקטן - למה שיש היום
מאז אותו מתחם קטן המשכנו לגדול.
עוד סדנאות, עוד מוצרים, עוד לקוחות, עוד קבוצות ועוד צוותים.
והיום "הנגריה | בונים חוויה" כבר נמצאת במתחם גדול שמרכז כמה עולמות במקום אחד.
יש לנו סטודיו שבו מתקיימות סדנאות נגרות, מחסן שמאפשר לנו להחזיק ולהכין ציוד לפעילויות בהיקפים שונים, ומתחם למכירת עצים וחומרי גלם למי שרוצה ליצור ולבנות בעצמו.
ובמקביל, צוותי המדריכים והמדריכות שלנו יוצאים עם העצים, הכלים וכל הציוד ומגיעים למגוון קבוצות ברחבי הארץ.
בתי ספר, מוסדות, ארגונים, חברות, צוותים וקבוצות שונות - בכל פעם מקום אחר, אנשים אחרים ותוצרים אחרים.
לפעמים אני מסתכל על כל הדבר הזה ונזכר מאיפה הוא התחיל.
לא היה שם חזון עסקי מסודר.
לא היה סטודיו.
לא היה מחסן עצים.
לא היו צוותי הדרכה.
ובטח שלא חשבתי שיום אחד יגיעו אלינו אנשים לסדנאות או שהצוותים שלנו ייסעו ברחבי הארץ להעביר את החוויה הזאת לאחרים.
הייתי פשוט בבידוד, קצת משועמם, ואבא שלי אמר לי לקחת כמה משטחים ולנסות.
וזה אולי אחד הדברים שהסיפור הזה לימד אותי יותר מהכול:
לא תמיד צריך לדעת לאן משהו יוביל כדי להתחיל.
מתחילים.
לומדים.
מנסים.
טועים.
מתקדמים.
ולפעמים רק בדיעבד מגלים שהדברים התחברו הרבה יותר ממה שחשבנו.
החינוך, ההדרכה, העבודה עם קבוצות, הייעוץ הארגוני, הניהול והאהבה שנוצרה לעבודה בעץ - כל אלה התחברו בסופו של דבר למקום אחד.
הנגריה | בונים חוויה.
ואם הייתם אומרים לי אז, כשעמדתי בחצר הקטנה של ההורים עם כמה משטחי עץ, שככה זה ייראה כמה שנים אחר כך?
כנראה שהייתי פשוט חוזר להבריג את האדנית :)